מות הגושים הוא כבר לא רק ביטוי של פרשנים. סקר מעריב מ-28 באוגוסט מציב את מפלגת ישר! של גדי איזנקוט במקום הראשון עם 25 מנדטים, לפני הליכוד עם 20 ומפלגת ביחד של נפתלי בנט עם 15. על הנייר, איזנקוט הוא המנצח הגדול של הרגע. בפועל, הדרך שלו לבלפור עדיין עוברת בשני פוליטיקאים שלא מסרו לו התחייבות פומבית: בנט ואביגדור ליברמן.
גם בצד השני התמונה כבר אינה קשיחה. משה גפני הודיע שאין לו מועמד מועדף לראשות הממשלה, המפלגות החרדיות מדגישות את הדרישות שלהן כתנאי לכל שותפות, ואיתמר בן גביר מנהל מול בנימין נתניהו מאבק גלוי על כוח, תנאים ועצמאות פוליטית. המסקנה חדה: הבחירות הקרובות אינן רק מרוץ בין מפלגות. הן מכרז על המלצות, וטו וכוח מיקוח.
כולנו משלמים ביטוח לאומי
אבל האם בדקתם מה באמת מגיע לכם?
ישראלים רבים עשויים להיות זכאים לקצבאות, פטורים ופיצויים ואינם מודעים לכך. לכן נפתחה אפשרות לבדיקה ראשונית עם עורך דין.
השאירו שם וטלפון ועורך דין יחזור אליכם לבדיקה ראשונית.
בשיתוף ומימון אתר זכויות
בניתוח הקודם שלנו על התפרקות הגושים הסברנו כיצד מפלגות נשארות במחנה האידאולוגי שלהן, אך מפסיקות להתחייב מראש לראש המחנה. עכשיו מגיע השלב הבא: מי שיסיים ראשון לא בהכרח יהיה זה שירכיב את הממשלה.
מות הגושים: המפלגה הגדולה כבר לא מספיקה
בסקר מעריב האחרון, שנערך על ידי מנחם לזר, ישר! מקבלת 25 מנדטים, הליכוד 20, ביחד 15, ישראל ביתנו 9, עוצמה יהודית 8, יהדות התורה 8 וש"ס 7. זהו יתרון ברור לאיזנקוט, אבל סקר הוא צילום מצב ולא תוצאת בחירות, וגודל המפלגה לבדו אינו מבטיח את ראשות הממשלה.
לפי ההסבר הרשמי של בית הנשיא, לאחר הבחירות הנשיא מתייעץ עם נציגי הסיעות ומטיל את התפקיד על חבר הכנסת שסיכוייו להקים ממשלה נראים הגבוהים ביותר. לכן השאלה אינה רק כמה מנדטים יקבל איזנקוט, אלא כמה חברי כנסת ימליצו עליו וכמה מהם יסכימו להיכנס איתו לחדר המשא ומתן.
זה בדיוק המקום שבו הסיסמה "המפלגה הגדולה" פוגשת את המתמטיקה הישראלית. מפלגה יכולה לסיים ראשונה ועדיין להישאר בלי רוב ממליצים. מנגד, ראש מפלגה קטנה יותר עשוי לקבל את המנדט להרכבת הממשלה אם יצליח להציג קואליציה אפשרית. בליל הבחירות, כל הצהרה שנאמרה בקמפיין תעמוד למבחן מול המספר 61.
איזנקוט מוביל, בנט וליברמן שומרים את הקלפים
איזנקוט כבר קרא לראשי מפלגות האופוזיציה להתחייב שראש המפלגה הגדולה במחנה יהיה המועמד לראשות הממשלה. מבחינתו זהו כלל פשוט שנועד למנוע סחיטה פוליטית של מפלגות קטנות. מבחינת בנט וליברמן, התחייבות כזאת עכשיו עלולה למחוק חלק גדול מכוחם עוד לפני שהקלפיות נפתחו.
בנט רואה את עצמו מועמד לראשות הממשלה ולא רק שותף בממשלה של איזנקוט. כל עוד הקמפיין נמשך והסקרים יכולים להשתנות, אין לו אינטרס למסור מראש את המפתח. גם ליברמן מציג סדרת תנאים ברורה. ברשימה שפרסם באוגוסט הוא שלל ממשלת מיעוט והציב דרישות בנושאי גיוס, ועדת חקירה ממלכתית, לימודי ליבה והגבלת כהונת ראש ממשלה.
כלומר, גם אם איזנקוט יישאר המפלגה הגדולה, הוא יצטרך לקנות את תמיכת שותפיו במטבע הפוליטי היקר ביותר: הסכמות מהותיות. בנט וליברמן לא עברו למחנה נתניהו, אך הם גם אינם מעניקים לאיזנקוט צ'ק פתוח. זהו ההבדל בין גוש מתואם לבין אוסף מפלגות בעלות יעד משותף, שכל אחת מהן רוצה לקבוע את תנאי הדרך.
נתניהו מגלה שגם הימין אינו חתום מראש
אם במחנה המתנגד לנתניהו הוויכוח הוא מי יוביל, במחנה הימין השאלה היא כמה עוד שווה הנאמנות הישנה. גפני הצהיר השבוע שאין לו מועמד מועדף לראשות הממשלה וכי מבחינתו הדאגה לבני הישיבות היא השיקול המרכזי. זו אינה הבטחה שילך עם איזנקוט, אבל זו בהחלט התרחקות מהתחייבות אוטומטית לנתניהו.
גם ש"ס שומרת את סמכות ההכרעה בידי הנהגתה הרוחנית ומחברת את המשא ומתן לדרישותיה. המשמעות מבחינת נתניהו ברורה: הוא אינו יכול להסתפק בזיכרון של הבריתות הקודמות. הוא יצטרך להוכיח לשותפות החרדיות שיש לו גם סיכוי מעשי להרכיב ממשלה וגם יכולת לספק את דרישותיהן.
בן גביר מצדו לא נותן לנתניהו שקט. הוא דחה את הלחץ להתאחד טכנית עם הציונות הדתית, תקף את האפשרות שנתניהו יעדיף ממשלה רחבה עם איזנקוט, ואף הציב תנאי להצטרפות לממשלה הבאה. חשוב לדייק: נכון לכתיבת שורות אלה, לא מצאנו הצהרה עדכנית ומפורשת של בן גביר שלפיה לא ימליץ על נתניהו. אבל גם התחייבות נקייה, בלתי מותנית ונטולת מאבק הוא אינו מעניק.
וזה לב הסיפור. נתניהו עדיין נהנה מיתרון גדול בניסיון קואליציוני ומקשר ארוך שנים עם שותפיו, אך ההילה של גוש ממושמע נסדקת. כל מפלגה בודקת מה היא מקבלת, מה היא עלולה להפסיד ומה יקרה אם הליכוד לא יהיה המפלגה הגדולה.
מה אנה ברסקי מזהה בליל הבחירות
הפרשנית אנה ברסקי כתבה במעריב כי אם תיווצר מפה שלא תאפשר לנתניהו להקים ממשלה, "המשא ומתן יכול לפתוח מחדש אפשרויות" שנראות כרגע רחוקות. זו אינה תחזית להסכם שכבר קיים, אלא תיאור מדויק של השוק הפוליטי ביום שאחרי הקלפיות.
אפשרויות כאלה עשויות לכלול ממשלה רחבה, שינוי בסדר המועמדים, הסכמי רוטציה, תמיכה מבחוץ או ניסיון למשוך מפלגה שכיום נשבעת שלא תחצה את הקווים. שום תרחיש כזה אינו ודאי, וחלקם נראים כעת כמעט בלתי אפשריים. אבל כאשר אין שני גושים סגורים, הבלתי אפשרי של הקמפיין יכול להפוך להצעת הפתיחה של המשא ומתן.
לכן נתניהו זקוק לליכוד גדול ככל האפשר. מפלגה גדולה מעניקה לו כוח מול החרדים, מול בן גביר ומול כל שותף עתידי. באותה מידה, איזנקוט זקוק לפער ברור מבנט וליברמן כדי לטעון שהציבור בחר בו להוביל ולא רק נתן לו יתרון זמני בסקר.
הבחירות האמיתיות יתחילו בבוקר שאחרי
מות הגושים אינו אומר שאין עוד ימין ושמאל, או שהמחלוקות האידאולוגיות נעלמו. הוא אומר שהנאמנות למועמד לראשות הממשלה כבר אינה חופפת בהכרח לנאמנות למחנה. בנט וליברמן יכולים לרצות להחליף את נתניהו בלי להתחייב מראש לאיזנקוט. גפני יכול להישאר חרדי ושמרני בלי למסור לנתניהו המלצה לפני שיקבל תשובות. בן גביר יכול להישאר עמוק בימין ובכל זאת להעלות את המחיר הפוליטי.
התרחיש המסקרן ביותר הוא גם הפשוט ביותר: איזנקוט מסיים ראשון, נתניהו שני, אבל אף אחד מהם אינו מגיע ל-61 המלצות. ברגע הזה גודל המפלגה יהיה חשוב מאוד, אך היכולת לבנות הסכמות תהיה חשובה יותר. מי שיצליח להפוך יריבים לשותפים, או לפחות לגרום להם להימנע מחסימתו, יקבל את היתרון האמיתי.
ועכשיו השאלה אליכם: האם ראש המפלגה הגדולה צריך לקבל אוטומטית את הזכות להוביל, או שמי שמצליח להשיג רוב ממליצים הוא המנצח האמיתי? בצד של מי אתם, איזנקוט, נתניהו, בנט או ליברמן? כתבו לנו בתגובות.
