משה קלוגהפט הטיל השבוע משפט אחד אל מרכז מערכת הבחירות: "השבוע הגושים התפרקו סופית". האסטרטג הפוליטי לא התכוון לכך שמפלגות ימין עברו לשמאל או שמפלגות אופוזיציה הצטרפו לנתניהו. הטענה שלו מורכבת יותר: המפלגות נשארו פחות או יותר באותו אזור אידיאולוגי, אבל רבות מהן הפסיקו להתחייב מראש למועמד של המחנה לראשות הממשלה.
אם קלוגהפט צודק, המילים "גוש נתניהו" ו"גוש השינוי" כבר אינן מתארות התחייבות פוליטית סגורה. הן מתארות לכל היותר נקודת מוצא למשא ומתן. המשמעות יכולה להיות דרמטית ביום שאחרי הבחירות, כאשר כל המלצה בבית הנשיא וכל תנאי קואליציוני עשויים להכריע מי יקבל את ההזדמנות להרכיב ממשלה.
כולנו משלמים ביטוח לאומי
אבל האם בדקתם מה באמת מגיע לכם?
ישראלים רבים עשויים להיות זכאים לקצבאות, פטורים ופיצויים ואינם מודעים לכך. לכן נפתחה אפשרות לבדיקה ראשונית עם עורך דין.
השאירו שם וטלפון ועורך דין יחזור אליכם לבדיקה ראשונית.
בשיתוף ומימון אתר זכויות
הגושים התפרקו, אבל אף מפלגה לא החליפה צד
בטור שפרסם ב"ישראל היום", קלוגהפט מתאר תהליך של נשירה הדרגתית. מפלגות אינן חוצות את הקווים, אלא מסרבות להעניק לראש המחנה המחאה פתוחה. לפי המיפוי שלו, יש כיום יותר סיעות שלא הצביעו על מועמד מוסכם לראשות הממשלה מאשר סיעות שמחויבות למועמד שאינו יושב הראש שלהן.
זו הבחנה חשובה. אדם יכול להשתייך לימין, לשמאל או למרכז ועדיין להימנע מהתחייבות לנתניהו, לגדי איזנקוט או לכל מועמד אחר. הוא יכול להעדיף את החלטת המפלגה לאחר פרסום התוצאות, להציב תנאים בנושאי גיוס, ביטחון או כלכלה, ולשמור לעצמו אפשרות לתמוך במועמד אחר אם הראשון לא יצליח להרכיב 61.
לכן המפה לא נעשתה בהכרח פחות אידיאולוגית. היא נעשתה פחות אישית ופחות צפויה. במקום שני ראשי מחנות שמקבלים אוטומטית את קולות כל השותפים שלהם, נוצרה מערכת שבה כמעט כל מפלגה רוצה להגיע לליל הבחירות עם מרחב תמרון.
הסדק בגוש נתניהו מתחיל אצל השותפות החרדיות
הדוגמה הבולטת ביותר היא משה גפני. יו"ר דגל התורה אמר החודש כי בניגוד לעבר, הוא אינו מתחייב מראש ללכת עם נתניהו. בדבריו שפורסמו ב"ישראל היום" הוא קשר את השינוי למשבר האמון סביב חוק הגיוס. זו אינה הכרזה על מעבר למחנה השינוי, אבל היא כן מסירה מנתניהו תמיכה שבעבר נתפסה כמעט אוטומטית.
גם אריה דרעי הציג נאמנות עם כוכבית. יו"ר ש"ס הדגיש את מחויבותו למחנה הלאומי ולנתניהו, אך הבהיר כי אם נתניהו לא יוכל להרכיב ממשלה, מועצת חכמי התורה תחליט על המשך הדרך. הניסוח הזה משאיר פתח ברור לתרחיש חלופי, גם אם ש"ס אינה מציגה כעת מועמד אחר.
קלוגהפט מזהה את עוצמה יהודית ואת הציונות הדתית כמפלגות שממשיכות לקשור את עצמן למועמד של מחנה הימין, אף שגם בתוכן מתנהלים ויכוחים על כוח, שריונים וריצה משותפת. כלומר, אפילו במקום שבו ההמלצה ברורה יותר, החיבור אינו פוטר את נתניהו מהצורך להיאבק על כל קול בתוך המחנה שלו.
גם באופוזיציה אין מועמד שמקבל את כולם
בצד השני של המפה הבעיה דומה. גדי איזנקוט מבקש להיתפס כמועמד שמסוגל להוביל את החלפת השלטון, אבל נכון למועד פרסום הטור, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן לא הכריזו כי ימליצו עליו לנשיא. לכל אחד מהם יש מפלגה, קהל ועניין ברור לשמור על האפשרות להוביל בעצמו או לדרוש תנאים להסכמה.
יאיר גולן, יו"ר הדמוקרטים, הבהיר לאחרונה כי אינו נמצא בכיסו של אף אחד מראשי מחנה השינוי. בראיון ל-ynet הוא אמר שמפלגתו לא תיכנס לממשלה רק כדי לספק לה רוב, אלא תדרוש שינוי בדרך. קלוגהפט מפרש את העמדה הזאת כסירוב להעניק מראש המלצה לאדם אחד.
בני גנץ, חילי טרופר, גלעד ארדן ועופר וינטר מוסיפים שכבות נוספות של אי ודאות. חלקם מציגים זהות מחנאית ברורה יחסית, אבל נמנעים מהתחייבות מוחלטת לאדם שיקבל את המנדט להרכבת הממשלה. כך נוצר מחנה רחב של שחקנים שיודעים בעיקר את מי הם אינם רוצים, אך טרם סגרו ביניהם מי יהיה המועמד המשותף.
למה העמימות הזאת שווה למפלגות כל כך הרבה?
הסיבה הראשונה היא כוח במשא ומתן. מפלגה שמתחייבת מראש למועמד אחד מוותרת על חלק מהיכולת שלה לדרוש תיקים, קווי יסוד או החלטות מדיניות. מפלגה ששומרת על עמימות יכולה לומר לכל מועמד: התמיכה שלנו אינה מובנת מאליה, ולכן יהיה לה מחיר פוליטי.
הסיבה השנייה היא הישרדות. ראשי המפלגות הגדולות מפעילים בדרך כלל קמפיין שמבקש "לשתות" קולות מהשותפות הקטנות בטענה שרק מפלגה גדולה תבטיח את ראשות הממשלה. בתגובה, המפלגות הקטנות מטשטשות את המחויבות שלהן ומזכירות לבוחרים כי בלעדיהן אין קואליציה. התוצאה היא מאבק בתוך כל מחנה, לעיתים חריף כמעט כמו המאבק בין המחנות.
הסיבה השלישית היא שהמלצה לנשיא אינה חוזה קואליציוני. לפי ההסבר הרשמי של בית הנשיא, לאחר הבחירות הנשיא מתייעץ עם נציגי הסיעות ומטיל את התפקיד על חבר הכנסת שסיכוייו להקים ממשלה נראים הגבוהים ביותר. כאשר מפלגות רבות מסרבות להתחייב מראש, התמונה שתוצג לנשיא עלולה להשתנות בתוך ימים ואף שעות.
האם באמת נגמר עידן הגושים?
כדאי לא להגזים. יהדות התורה לא הפכה למפלגת שמאל, הדמוקרטים אינם בדרכם לממשלת נתניהו, ובנט וליברמן עדיין מציגים יעד ברור של החלפת הממשלה. הקווים האידיאולוגיים קיימים, ולעיתים הם חזקים מאוד. מה שנחלש הוא החיבור האוטומטי בין המפלגות לבין אדם אחד שעומד בראש המחנה.
קלוגהפט מצביע על תופעה אמיתית, אבל המבחן שלה יגיע רק אחרי ספירת הקולות. ייתכן שהעמימות תיעלם מיד וכל מפלגה תחזור למקומה המוכר. ייתכן גם שנקבל ימים ארוכים של משא ומתן, המלצות מותנות וניסיונות להרכיב ממשלה שחוצה חלק מהחלוקות הישנות.
בינתיים נתניהו ואיזנקוט מבינים את אותו דבר: הם אינם יכולים להסתפק בתואר "ראש הגוש", מפני שחלק מהגוש כבר אינו מבטיח ללכת אחריהם. השאלה היא מי יצליח להפוך את חוסר הוודאות ליתרון, ומי יגלה בליל הבחירות שנשאר מועמד בלי מחנה.
אז מה אתם חושבים: הגושים התפרקו באמת, או שכל ההצהרות הן רק דרך להעלות את המחיר לפני המשא ומתן הקואליציוני? כתבו לנו בתגובות.
