יש יוזמות שנולדות ברגע של חירום ונעלמות כשהכותרות מתחלפות. ויש אנשים שפשוט ממשיכים. כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, במסעדת ויוינו נתיבות עדיין מכינים מגשי פיצה, פסטות וארוחות לחיילים שמגיעים לאזור, ולא מבקשים מהם לפתוח את הארנק.
מאחורי המהלך עומד אורן ביתן, בעל המסעדה, שהיה בן 28 כשהמלחמה פרצה. העסק שלו היה אז צעיר מאוד, רק כעשרה חודשים מהפתיחה. דווקא ברגע שבו לא היה ברור אם המסעדה עצמה תוכל לשרוד, הוא והצוות בחרו לפתוח את המטבח למי שנמצא בחזית.
כולנו משלמים ביטוח לאומי
אבל האם בדקתם מה באמת מגיע לכם?
ישראלים רבים עשויים להיות זכאים לקצבאות, פטורים ופיצויים ואינם מודעים לכך. לכן נפתחה אפשרות לבדיקה ראשונית עם עורך דין.
השאירו שם וטלפון ועורך דין יחזור אליכם לבדיקה ראשונית.
בשיתוף ומימון אתר זכויות
מסעדה בת עשרה חודשים מול יום ששינה הכל
בבוקר 7 באוקטובר 2023 ביתן שהה במלון בתל אביב. התמונות מהדרום הבהירו לו שלא יוכל לחזור מיד לנתיבות ושגם פתיחת המסעדה מחדש אינה ודאית. במקביל, בקבוצות המקומיות החלו להופיע עוד ועוד בקשות לאוכל עבור חיילים ולוחמים שהגיעו לאזור.
ביום שלמחרת הוא החליט לפעול. במטבח נשארה סחורה מהשבוע הקודם, וביתן פנה לטבחים שלו והזמין את מי שרוצה להגיע ולעשות יחד מצווה. פוסט קצר שפרסם ברשת הפך במהירות לכתובת עבור יחידות ומשפחות שחיפשו דרך להעביר אוכל חם לשטח.
הצוות עבד עד השעות הקטנות של הלילה. פיצות, פסטות וסלטים יצאו מהמטבח בקצב, וקרובי משפחה גויסו כדי לעמוד בעומס. היו מי שאספו עשרות מנות, והיו גם הזמנות של יותר ממאה ארוחות בפעם אחת. במקום לשאול מי ישלם, במסעדה שאלו לאן צריך לשלוח.
אלפי ארוחות ביומיים, ואז פינוי מהעיר
כבר למחרת הבינו אנשי ויוינו שהצורך גדול בהרבה מתפריט של מסעדה איטלקית. הם רכשו מאות בגטים טריים, הכינו חביתות, סלטים וטונה, ובתוך יומיים הצליחו לספק מזון לאלפי לוחמים. זו הייתה עבודה מאומצת של מטבח שלם, בשעה שהאזור עצמו נמצא תחת איום וחוסר ודאות.
אחר כך הגיע הפינוי לאילת והמסעדה נסגרה. כעבור יותר מחודש, כשביתן חזר ופתח את הדלתות, הוא חשש שהלקוחות כבר לא יחזרו לעיר. מה שקרה בפועל היה כמעט הפוך: חיילים מילאו את המסעדה, והצוות שהיה רגיל למשמרות של כעשרה עובדים גדל לעיתים לכשלושים.
גם תושבי האזור הפכו לחלק מהסיפור. לקוחות ביקשו לשלם על שולחנות של חיילים, והמסעדה המשיכה להוציא פינוקים וארוחות ללא חיוב. כך נוצר מעגל מקומי יפה: עסק צעיר נתן ככל שיכול, והקהילה עטפה אותו בחזרה ועזרה לו להמשיך לעמוד על הרגליים.
הכותרות נעלמו, הנתינה נשארה
בתחילת המלחמה פעלו ברחבי הארץ אינספור יוזמות אזרחיות מרגשות. עם הזמן, באופן טבעי, רבות מהן הסתיימו. בויוינו נתיבות, לעומת זאת, הנתינה הפכה לחלק מהשגרה. כמעט שלוש שנים אחרי אותו סוף שבוע, המסעדה עדיין מקבלת בקשות ומוציאה אוכל לחיילים.
אישה שפועלת למען חיילים נמצאת בקשר עם ביתן ומעדכנת אותו מדי שבוע או שבועיים על קבוצות הזקוקות למגשי פיצה. מבחינתו, אין כאן חישוב מסובך. ״הפסד, רווח, אני לא מסתכל על זה. חיילים צריכים? אני נותן״, אמר ביתן.
המשפט הקצר הזה מספר את כל הסיפור. חומרי הגלם עולים כסף, כוח האדם עולה כסף וגם עסק בדרום צריך להתמודד עם תקופות קשות. ובכל זאת, ביתן מאמין שכאשר נותנים מהלב, הדברים מוצאים את הדרך להסתדר. הוא אינו מבטיח נוסחה כלכלית. הוא מתאר בחירה אנושית.
המודל של נתיבות: עסק שהוא גם קהילה
הסיפור של ויוינו נתיבות אינו רק סיפור על פיצה. הוא סיפור על התפקיד שעסק מקומי יכול למלא ברגע שבו מערכות שלמות מתערערות. מסעדה היא מטבח, צוות, ספקים ושליחים. כשכל החלקים האלה מתגייסים יחד, הם הופכים במהירות למערך שיכול להגיע למאות ולאלפי אנשים.
יש כאן גם שיעור על הדרום. נתיבות והיישובים שסביבה עמדו בחזית המלחמה, אבל לצד הכאב נחשפה שוב קהילה שיודעת להתארגן, לפתוח דלת ולהושיט יד. עובדי המסעדה, בני המשפחה והלקוחות לא המתינו להנחיה רשמית. הם פשוט ראו צורך והצטרפו.
ההתמדה היא שהופכת את המעשה למיוחד. קל יחסית להתרגש לשבוע, קשה הרבה יותר לשמור על אותה מחויבות במשך שנים. כשמגשי הפיצה ממשיכים לצאת גם אחרי שהמצלמות עברו לנושא הבא, הנתינה מקבלת משמעות אחרת: היא כבר אינה אירוע, אלא ערך.
הסיפור פורסם לראשונה בוואלה שבע, שהביא את עדותו של ביתן ואת הדרך שעברה המסעדה מאז תחילת המלחמה.
פיצה, חיוך ושיעור באחריות
אורן ביתן וצוות ויוינו נתיבות אינם יכולים לפתור את כל הקשיים של החיילים, אבל הם יכולים לוודא שלפחות לרגע אחד יהיה מולם שולחן חם ותחושה שמישהו בבית חושב עליהם. לפעמים זה בדיוק מה שמגש פיצה מסמל: לא רק אוכל, אלא תודה.
כמעט שלוש שנים אחרי, המגשים עדיין נערמים והדלת עדיין פתוחה. בתוך תקופה שבה קל להתעייף ולהתרגל, יש בנתיבות עסק שממשיך לבחור בנתינה. על ההתמדה הזאת, על הלב הפתוח ועל ההבנה שחייל רעב לא צריך לחכות, מגיעים לאורן ביתן ולצוות שלו הרבה יותר ממילה טובה.
