ארדואן נגד ישראל הוא כבר לא רק סיפור של נאומים זועמים. נשיא טורקיה הפך את ישראל לאחת המטרות הקבועות והחריפות ביותר שלו, מעניק לגיטימציה לחמאס, עצר את הסחר הישיר, הטיל מגבלות על נמלים ומרחב אווירי, ומאשים את ישראל שוב ושוב באחריות לחוסר היציבות באזור.
אבל האם מדובר בשנאה אישית, באידאולוגיה דתית או במהלך פוליטי מחושב? אי אפשר להיכנס לראשו של מנהיג ולמדוד רגש. אפשר לבדוק את הרקע שלו, את ההחלטות שקיבל ואת הרגעים שבהם דווקא בחר להתקרב לישראל. התמונה שעולה מורכבת ומטרידה יותר: ארדואן מאמין בחלק גדול מהמסרים שלו, מרוויח מהם פוליטית ומתחרה בישראל על הנהגת האזור.
כולנו משלמים ביטוח לאומי
אבל האם בדקתם מה באמת מגיע לכם?
ישראלים רבים עשויים להיות זכאים לקצבאות, פטורים ופיצויים ואינם מודעים לכך. לכן נפתחה אפשרות לבדיקה ראשונית עם עורך דין.
השאירו שם וטלפון ועורך דין יחזור אליכם לבדיקה ראשונית.
בשיתוף ומימון אתר זכויות
האירוניה ההיסטורית ברורה. טורקיה הייתה המדינה הראשונה בעלת רוב מוסלמי שהכירה בישראל, כבר במרץ 1949. במשך עשורים נבנו בין המדינות קשרי מסחר, תיירות וביטחון. לפי התיעוד הרשמי של משרד החוץ הישראלי, נחתמו גם הסכמי סחר חופשי ושיתוף פעולה צבאי. ארדואן עצמו ביקר בישראל בשנת 2005. פחות משני עשורים אחר כך, אותה ישראל הפכה בעיניו ליריבה מרכזית.
מי הוא ארדואן ואיך הגיע לשלטון?
רג'פ טאיפ ארדואן נולד באיסטנבול בשנת 1954 למשפחה מוסלמית שמרנית. הוא צמח בתנועות המזוהות עם האסלאם הפוליטי, נבחר לראשות עיריית איסטנבול בשנת 1994 וצבר שם מוניטין של מנהל יעיל. הקריירה שלו כמעט נקטעה לאחר שהורשע בעקבות הקראת שיר דתי בפומבי, נכלא לזמן קצר ונאסר עליו לעסוק בפוליטיקה.
המאסר לא חיסל אותו. הוא הפך אותו לסמל בעיני ציבור שמרני שהרגיש כי האליטה החילונית של טורקיה דוחקת אותו לשוליים. בשנת 2001 היה ארדואן ממייסדי מפלגת הצדק והפיתוח, AKP. המפלגה ניצחה בבחירות והוא כיהן כראש ממשלה משנת 2003 עד 2014. מאז 2014 הוא נשיא טורקיה, ולאחר השינוי החוקתי ריכז בידיו סמכויות נרחבות.
פרופיל של רויטרס תיאר את נוסחת הכוח שלו כשילוב של שמרנות דתית ולאומנות. ארדואן מציג את עצמו כמנהיג שמחזיר לטורקיה גאווה, עצמאות והשפעה לאחר שנים שבהן, לטענתו, המערב והאליטות המקומיות הקטינו אותה. הסיפור הפלסטיני משתלב היטב בזהות הזאת.
ארדואן נגד ישראל: חמאס הוא המפתח האידאולוגי
הסיבה העמוקה הראשונה היא הקשר הרעיוני בין מפלגתו של ארדואן לבין עולם האחים המוסלמים. חמאס צמח מתוך אותו זרם אסלאמיסטי, ולכן אנקרה אינה מתייחסת אליו כפי שמתייחסות אליו ישראל, ארצות הברית והאיחוד האירופי. טורקיה אינה מגדירה את חמאס כארגון טרור, אירחה לאורך השנים בכירים מטעמו וראתה בו שחקן פלסטיני לגיטימי.
לאחר מתקפת 7 באוקטובר, ארדואן סירב להצטרף לגינוי הבינלאומי של חמאס כארגון טרור והציג אותו כתנועת שחרור. רויטרס דיווחה כי טורקיה אף מארחת חברים בארגון. מבחינת ישראל זה אינו ויכוח סמנטי, אלא מתן חסות מדינית לארגון שביצע טבח באזרחים וחטף ישראלים.
ניתוח של מכון ברוקינגס מצביע על הזיקה האידאולוגית לאחים המוסלמים כאחד המפתחות להבנת עמדתו. מבחינת ארדואן, הפלסטינים אינם רק נושא חוץ. הם סמל למאבק בין עולם מוסלמי שהוא מבקש להנהיג לבין סדר אזורי שמזוהה עם המערב ועם ישראל.
ישראל היא גם כלי פוליטי בתוך טורקיה
האידאולוגיה אמיתית, אבל היא גם שימושית. ביקורת חריפה על ישראל מחזקת את ארדואן בקרב מצביעים דתיים ולאומנים, מסיטה את תשומת הלב מבעיות כלכליות ומאפשרת לו להצטייר כמנהיג מוסלמי שאינו מפחד מארצות הברית, מאירופה או מישראל.
הדבר בלט בבחירות המקומיות בטורקיה בשנת 2024. מפלגת הרווחה החדשה, מפלגה אסלאמיסטית שנקטה קו חריף אפילו יותר נגד ישראל, משכה קולות מהבסיס של ארדואן. לפי רויטרס, העמדה הקיצונית יותר שלה בנושא עזה סייעה לה לפגוע במפלגת השלטון.
זמן קצר לאחר המפלה המקומית, אנקרה הגבילה יצוא לישראל ובהמשך עצרה את כל היבוא והיצוא הישירים. המהלך הוסבר במצב ההומניטרי בעזה, אך הגיע גם לאחר לחץ ציבורי ופוליטי מבית. אין בכך הוכחה שכל התבטאות של ארדואן היא תרגיל ציני. יש בכך הוכחה שהעימות עם ישראל משרת אותו גם בקלפי.
מדאבוס והמרמרה עד למשבר שאחרי 7 באוקטובר
נקודת המפנה הציבורית הגיעה בשנת 2009 בפורום הכלכלי בדאבוס. ארדואן התעמת מול נשיא המדינה שמעון פרס, דרש שוב ושוב זמן דיבור נוסף ונטש את הבמה. בטורקיה הוא התקבל כגיבור שהעז לעמוד מול ישראל. שנה לאחר מכן הגיע משט המרמרה לעזה. במהלך השתלטות צה"ל נהרגו תשעה אזרחים טורקים ואזרח נוסף מת מאוחר יותר מפצעיו. היחסים הידרדרו במהירות.
אלא שכאן מתגלה גם הצד הפרגמטי. בשנת 2016 המדינות הגיעו להסכם פיוס, ובשנת 2022 החליטו להחזיר שגרירים. נשיא המדינה יצחק הרצוג אף ביקר באנקרה ונפגש עם ארדואן. החזרת היחסים הדיפלומטיים הוכיחה שארדואן מסוגל להנמיך את הלהבות כאשר טורקיה זקוקה למסחר, אנרגיה, קשרים עם המערב או יציבות אזורית.
גם בשנות העוינות המסחר לא נעלם. בשנת 2021 הוא הגיע לכ-6.7 מיליארד דולר, וארדואן עצמו דיבר אז על יעד גבוה יותר. רק לאחר המלחמה בעזה עבר מאיומים לצעדים כלכליים רחבים. במאי 2024 הודיעה טורקיה כי היא עוצרת את הסחר עם ישראל עד להפסקת אש קבועה ולאפשרות להכניס סיוע הומניטרי ללא הפרעה.
בשנת 2025 נוספו מגבלות על כניסת כלי שיט ישראליים לנמלים ועל חלק מהטיסות במרחב האווירי הטורקי. המילים הפכו למדיניות ממשלתית. ובכל זאת, ערוצי תיאום ביטחוניים לא נעלמו לחלוטין, מפני ששתי המדינות יודעות שעימות ישיר עלול לצאת משליטה.
הקרב האמיתי כבר אינו רק על עזה
נכון לסוף אוגוסט 2026, מוקד הסכנה החדש הוא סוריה. טורקיה רוצה להשפיע על השלטון החדש בדמשק, לשמור על נוכחות צבאית בצפון המדינה ולמנוע התבססות של כוחות כורדיים שהיא רואה כאיום. ישראל מצדה אינה מוכנה לראות תשתיות צבאיות טורקיות מתקרבות למרחב הפעולה שלה בסוריה.
לאחר תקיפות ישראליות בבסיס סורי סמוך לגבול הטורקי, ארצות הברית החלה לקדם מנגנון למניעת חיכוך בין ישראל, טורקיה וסוריה. עצם הצורך במנגנון כזה מלמד שהיריבות כבר אינה רק מלחמת מילים. שתי חברות נאט"ו ושותפותיהן עלולות למצוא את עצמן פועלות באותו מרחב צבאי עם מטרות מנוגדות.
המתח מתרחב גם למזרח הים התיכון. הקשרים של ישראל עם יוון וקפריסין, מאגרי הגז, נתיבי הסחר והמאבק על השפעה אזורית נתפסים באנקרה כניסיון לצמצם את כוחה. ארדואן אינו רואה בישראל רק מדינה שהוא מתנגד למדיניותה בעזה. הוא רואה בה מתחרה שמפריעה לחזון של טורקיה כמעצמה המובילה באזור.
לקריאה נוספת על מאזן האיומים המשתנה באזור, ראו גם את הבדיקה שלנו על האיום האיראני והאם קיים מועד לתקיפה.
אז האם ארדואן באמת שונא את ישראל?
המילה "שונא" מתארת רגש שאי אפשר להוכיח. את העוינות אפשר להוכיח היטב. ארדואן משתמש נגד ישראל בשפה קיצונית, מעניק לגיטימציה לחמאס, מפעיל לחץ כלכלי ומנסה לבודד את ישראל בזירה הבינלאומית. מבחינת ישראל, התוצאה מסוכנת גם אם המניע הוא אמונה, בחירות או אינטרס אסטרטגי.
אבל התחקיר מראה שאין כאן שנאה עיוורת בלבד. ארדואן התקרב לישראל כשנזקק למסחר וליחסים טובים יותר עם המערב, החזיר שגרירים וניהל תיאום כאשר חשש מהתנגשות צבאית. הוא אינו פועל כמו מנהיג שמוכן לשלם כל מחיר כדי לנתק כל קשר. הוא פועל כמו מנהיג שרואה בישראל יריבה אידאולוגית ואזורית, אך משאיר לעצמו דלת פתוחה לעסקה אם האינטרס הטורקי ישתנה.
השורה התחתונה היא שילוב של ארבעה כוחות: אסלאם פוליטי, זיקה עמוקה לסוגיה הפלסטינית ולחמאס, רווח פוליטי בתוך טורקיה ותחרות על השליטה בסוריה ובמזרח הים התיכון. כל אחד מהם לבדו לא מסביר את עוצמת העימות. יחד הם מסבירים כיצד מדינה שהייתה שותפה ביטחונית וכלכלית של ישראל הפכה ליריבה שהולכת ומתקרבת אליה גם בשטח.
ומה דעתכם? האם ארדואן פועל מתוך אמונה עמוקה, מתוך רצון לזכות בקולות או מתוך תוכנית להפוך את טורקיה למעצמה שמובילה את האזור? כתבו לנו בתגובות.
ארודאן כמנהיג מקומי, בתחילת דרכו היה מונע מאותה אידיאולוגיה שהתווה בזמנו שר החוץ.הטורקי דאוטובלו , היום הם יריבים, לפיה טורקיה צריכה לחזור לימי הזוהר שלה בהדרגה בדומה לאימפריה העותמונית. הוא לאט לאו החל בשינויים בחוקה שתאפשר מעמד גבוה לנשיא טורקיה והמשך הזמן החל לשנות חלק מאותן רפורמות חילוניות שהנהיג אתא טורק, וקודמתו בתפקיד .
ארודאן כאיש איסלאם דתי מונע תחילה מקנאה עוצמתית שגורסת כי לא יתכן שמגינה כל כך קטנה בשטח ובאוכלוסיה תהיה לה יכולת השפעה כל כך גבוהה מול העולם וארה"ב בפרט. קנאה זו החלה לייצר שנאה כלפי ישראל וכדי לרתום את העם הוא שילב זאת באידיאולוגיה דתית קיצונית כדי לרתום את עמו ואת המוסלמים מתוך רצון לאחד אותם תחת הנהגת טורקיה ולכן בחר גם בסמלים כמו הפלסטינים וירושלים, בין היתר זה נועד כדי לאחד חלקים מהעם כדי להסיח דעתם מהכלכלה המדשדשת.
התנהלותו היתה כמו רכבת הרים כשרצה את עזרת ישראל הוא ידע לסגת לאחור כדי שתעזור לו להשתלב באיחוד האירופאי ותעזור לו מול ארה"ב, וכשהרגיש יותר קרבה כמו היום הוא חזר לסורו ותקף גיפלומטית את ישראל.
המלחמה האחרונה של ישראל יצרה לו הזדמנויות חדשות שניסה לממש אותן כדי להגביר שליטתו והשפעתו גם בסוריה, תוניס ,לבנון, סומלייה וכן בריתות אזוריות מול איראן סעודיה פקיסטן רוסיה ואחרים. מנגד הוא עושה זאת גם לאור הבריתות של ישראל מול יוון, קפריסין ונוספים הן בהיבט הכלעלי והן בהיבט הבטחוני וככל שהוא מרגיש כי הוא לא מצליח להשיג יעדיו או נבלם הוא מעלה את הרטוריקה של השנאה והאיומים מול ישראל ואפילו מול אירופה שלט מאפשרת לו להצטרף לאיחוד.