גילה אלמגור לא מבקשת שניפרד ממנה יפה. בריאיון שפורסם בוואלה ב־20 בספטמבר 2026, השחקנית בת ה־87 מדברת על הרצון להמשיך לעבוד, להצטלם ולהיות חלק מהיצירה. זה נשמע כמעט מובן מאליו, עד שנזכרים כמה מהר השיח התרבותי הופך אמנים ותיקים לאוסף של תמונות ארכיון. לקראת הסרט ״יהורם וגילה״, זאת הזדמנות להתבונן אחרת באחת הדמויות המזוהות ביותר עם הקולנוע הישראלי. כתבת פרשנות על עבודה, זיכרון והזכות לקבל עוד הזדמנות.
לפי הריאיון של ירון פריד, הסרט החדש מחבר בין אלמגור ליהורם גאון, בבימוי גבריאל ביבליוביץ׳ ועל פי תסריט של בועז גאון. במרכזו שחקן ורעייתו, המנסים להתמודד עם דעיכת הקריירה ועם מערכת היחסים שלהם. הבכורה מתוכננת ל־1 באוקטובר בפסטיבל חיפה. אלה פרטים על הפרויקט כפי שפורסמו, ולא ביקורת על סרט שטרם צפינו בו. דווקא ההבחנה הזאת משאירה מקום לסקרנות: כיצד מפגש בין שני כוכבים ותיקים יהפוך לסיפור שחי בהווה?
גילה אלמגור וההבדל בין כבוד להזדמנות
יש משהו נוח מאוד בטקס הוקרה. הקהל יודע מתי למחוא כפיים, העורך יודע אילו קטעי ארכיון לבחור, והאמן מקבל הוכחה לכך שעבודתו נגעה באנשים. אין סיבה לזלזל בכל אלה. אבל טקס גם יכול לסגור סיפור. ברגע שמישהו מוצג שוב ושוב כאגדה, קל לשכוח שהוא עשוי לחפש תסריט, להתלבט לגבי תפקיד ולרצות להפתיע. ההכרה בעבר אינה תחליף לאפשרות לפעול עכשיו.
התבוננות מקצועית בשחקנית ותיקה צריכה להתחיל בשאלות אחרות. איזו דמות יכולה להוציא ממנה משהו שעדיין לא ראינו? מול איזה שחקן נוצר חיכוך מסקרן? האם התסריט מאפשר לה לטעות, לכעוס, להצחיק ולהסתבך? כשכל תפקיד נכתב מראש כמחווה, גם שחקנית בעלת נוכחות עצומה עלולה להילכד בתוך מסגרת מכובדת מדי. לעיתים דווקא דמות לא נעימה, מצחיקה או מבולבלת מעניקה לאמן חופש גדול יותר מדמות מושלמת שנועדה לקבל תשואות.
הקריירה אינה רק רשימת תאריכים
הביוגרפיה של אלמגור כוללת משחק בקולנוע ובתיאטרון, כתיבה ופעילות ציבורית. ״הקיץ של אביה״, המבוסס על ספרה, ו״החיים על פי אגפא״ הם שתיים מנקודות הציון המזוהות עמה. בשנת 2004 קיבלה את פרס ישראל לקולנוע. הפרטים האלה, המופיעים גם בסקירה הביוגרפית שלה, מסבירים את מעמדה, אבל רשימה לבדה אינה מסבירה מדוע שחקנית נשארת מעניינת. בשביל זה צריך לדבר על האופן שבו פנים מוכרות פוגשות חומר חדש.
הצופה מגיע לסרט עם זיכרונות. הוא זוכר קול, מבט, תפקיד שראה בנעוריו או סצנה ששבה אליו כעבור שנים. הבמאי יכול להשתמש במטען הזה, אך גם להתנגד לו. כאשר כוכבת מזוהה עם דרמה פוגשת רגע קומי, או כשדמות סמכותית נחשפת בחולשתה, נוצר מפגש בין הזיכרון של הקהל לבין מה שקורה מולו. זאת אחת הסיבות לכך שליהוק ותיק אינו בהכרח בחירה שמרנית. לפעמים הוא הדרך הקצרה ביותר להפתעה רגשית מורכבת.
גילה אלמגור ותפקידים שמאפשרים לאישה מבוגרת להוביל
כדאי לחשוב על המרחב שתסריט מעניק לדמות מבוגרת. האם היא קיימת בעיקר כדי לייעץ לילדיה, לשמור על הנכדים או למסור סוד משפחתי? או שיש לה רצון שאינו תלוי בגיבור הצעיר? ההבדל קטן בניסוח וגדול מאוד על המסך. דמות שרוצה דבר מה משלה יכולה להניע עלילה. דמות שתפקידה רק לתמוך באחרים תישאר בשוליים, גם אם מגלמת אותה שחקנית מפורסמת מאוד.
אפשר לכתוב בגיל מבוגר על קנאה, תשוקה, כסף, שאפתנות וחברות בלי להפוך את עצם הגיל לבדיחה. אפשר גם להצחיק, כמובן, בלי שכל בדיחה תישען על שכחה או חוסר הבנה טכנולוגי. מבחינה דרמטית, ניסיון חיים אינו מחסור בחומר אלא מאגר של סתירות. אדם יכול להיות חכם בתחום אחד ופזיז באחר, נדיב כלפי חבר ומרוכז בעצמו בבית. ככל שהתסריט מאפשר יותר סתירות, כך הדמות יוצאת מתחום הסמל ונעשית אדם.
נוסטלגיה היא הזמנה, לא תסריט
החיבור המחודש בין שמות מוכרים מעורר עניין עוד לפני הפריים הראשון. לצופה יש תחושה שהוא פוגש אנשים שליוו אותו, ולעיתים גם תקופה בחייו. זהו כוח אמיתי של קולנוע ושל טלוויזיה. עם זאת, חיבה מוקדמת אינה יכולה לעשות את כל העבודה. אחרי ההתרגשות מהמפגש, הסרט צריך לבנות יחסים, להציב קושי ולהעניק לדמויות סיבות ממשיות לפעול.
לכן השאלה המסקרנת סביב הפרויקט החדש אינה רק כיצד ייראו אלמגור וגאון יחד. השאלה היא מה יהיה ביניהם. האם השיחה תישמע כמו שיחה בין בני זוג שיש להם היסטוריה, או כמו חילופי משפטים שנועדו להזכיר לקהל את ההיסטוריה של השחקנים? אין לנו עדיין תשובה. זו בדיוק סיבה טובה לחכות לסרט עצמו, ולא להחליף מראש ביקורת אמנותית במחווה חגיגית. גם יוצרים אהובים ראויים לדיון רציני בעבודה החדשה שלהם.
איך מסתכלים על משחק, ולא רק על כוכבת
בצפייה הבאה בסרט עם שחקן מוכר, שווה לעקוב דווקא אחרי הרגעים שבהם הוא אינו מדבר. האם הוא מקשיב לדמות שמולו? האם הבעת הפנים משתנה לפני התשובה או אחריה? האם השתיקה מרגישה כמו מחשבה, עלבון או ניסיון להסתיר דבר מה? אלה פרטים קטנים שיכולים להסביר נוכחות קולנועית טוב יותר ממשפטים כלליים על כריזמה. המשחק נבנה גם במה שנשאר בין המילים.
אפשר לשים לב גם לקצב. דמות שממהרת להשיב מציגה יחס אחר לשיחה מדמות שמניחה למשפט לשקוע. מרחק בין שני כיסאות יכול להפוך למרחק רגשי, ומבט אל הדלת יכול לספר על רצון לעזוב. אין צורך בהשכלה קולנועית כדי להבחין בכך. די לתת לסצנה כמה דקות של קשב. כאשר צופים כך, שחקנית ותיקה אינה עוד שם מהעבר; היא אישה שעושה בחירות מקצועיות מדויקות ברגע נתון, בתוך יצירה מסוימת.
גילה אלמגור ושאלת המפגש בין הדורות
ליהוק שמפגיש יוצרים בני דורות שונים יכול לייצר יותר מחילופי מחמאות. הוא מציע הבדלי קצב, שפה וציפיות. שחקנית שבנתה את מלאכתה על במה עשויה להביא משמעת אחרת אל סט, ושחקן צעיר עשוי להציע תגובה פחות צפויה. אלה אפשרויות אמנותיות, לא תכונות שאפשר לייחס אוטומטית לאדם לפי שנת לידתו. המפגש מעניין כאשר הבמאי מאפשר לשני הצדדים להשפיע על הסצנה.
אותו עיקרון נכון גם לצופים. צעירים אינם חייבים להכיר כל תחנה בקריירה כדי ליהנות מתפקיד חדש. סרט טוב יכול להיות שער כניסה, ואחריו תגיע הסקרנות ליצירות קודמות. מנגד, מי שמכיר את אלמגור עשרות שנים יכול לגלות אותה מחדש בלי לוותר על הזיכרונות שלו. תרבות חיה נוצרת בדיוק בתנועה הזאת: יצירה מן ההווה פותחת דלת אל העבר, והעבר מעשיר את המבט על ההווה.
מה כדאי לבקש מהפרק הבא
עוד נקודה ראויה למחשבה היא השיחה שאחרי ההקרנה. במקום להסתפק באמירה שהכוכבת נראית נהדר, אפשר לדבר על סצנה ששינתה את יחסנו לדמות או על בחירה שלא השתכנענו ממנה. כך גילה אלמגור מקבלת את מה שכל שחקנית פעילה ראויה לו: קהל שמתייחס ברצינות לעבודה שלה. הערכה כזאת יכולה להיות חמה מאוד, גם כשהיא אינה מסתכמת במחמאה.
הבקשה המעניינת מיוצרים וממלהקים אינה להעניק לאמנים ותיקים חסינות מביקורת. להפך, כדאי לתת להם חומר שאפשר להתווכח עליו. תפקיד שיש בו סיכון, דמות שמעוררת התנגדות וסצנה שאינה נפתרת בחיוך מכבד יכולים להעיד על אמון גדול יותר מעוד רגע טקסי. כבוד מקצועי פירושו להאמין שהאמן מסוגל להתמודד עם מורכבות, ושיש לצופה סיבה לפגוש אותו מעבר לתחושת הכרת התודה.
זה מה שהופך את הרצון של גילה אלמגור להמשיך לעבוד לנקודת פתיחה טובה לדיון. אין צורך להפוך אותו למשל על ניצחון הזמן, וגם לא להעמיס עליו מסר מעודד מדי. יש כאן שחקנית שרוצה לשחק. לקראת המפגש הבא איתה על המסך, אפשר להניח לרגע את אלבום הזיכרונות בצד ולשאול את השאלה שמפנים לכל אמן פעיל: מה היא תעשה עכשיו, ואיך זה יפתיע אותנו?
עוד באוהבים+: עוד סיפורים ופרשנויות מעולם הבידור.
