בג״ץ וסגירת גל״צ הפכו למבחן שחורג בהרבה מגורלה של תחנת רדיו צבאית. שלושה שופטי בית המשפט העליון ביטלו פה אחד החלטת ממשלה, אף שקבעו במפורש כי הממשלה מוסמכת לסגור את התחנה וכי אין צורך בחקיקה מיוחדת.
ההחלטה נפסלה לא משום שהממשלה פעלה מחוץ לסמכותה, אלא משום שהשופטים השתכנעו שהמניע הדומיננטי היה חוסר שביעות רצון מתוכני השידור. כאן בדיוק מתחילה הביקורת: האם בית משפט צריך לבדוק רק אם הממשלה פעלה כחוק, או גם להכריע מה באמת עבר בראשם של השרים?
כולנו משלמים ביטוח לאומי
אבל האם בדקתם מה באמת מגיע לכם?
ישראלים רבים עשויים להיות זכאים לקצבאות, פטורים ופיצויים ואינם מודעים לכך. לכן נפתחה אפשרות לבדיקה ראשונית עם עורך דין.
השאירו שם וטלפון ועורך דין יחזור אליכם לבדיקה ראשונית.
בשיתוף ומימון אתר זכויות
תומכי פסק הדין רואים בו הגנה הכרחית על חופש העיתונות. מבקריו רואים בו שלב נוסף שבו בית המשפט העליון אינו רק שומר על גבולות המגרש, אלא גם מחליט מי רשאי להבקיע ובאיזו כוונה.
בג״ץ וסגירת גל״צ: העובדות שחשוב להכיר
בדצמבר 2025 אישרה הממשלה פה אחד את הצעת שר הביטחון ישראל כ״ץ לסגור את גלי צה״ל ולהפסיק את שידוריה. לפי החלטת הממשלה הרשמית, התחנה הייתה אמורה להיסגר לכל המאוחר עד 1 במרץ 2026.
המהלך הגיע לאחר שוועדה לבחינת עתיד התחנה הציגה שתי חלופות מרכזיות: הפסקת שידורי החדשות והאקטואליה או סגירה מלאה. בעקבות עתירות שהוגשו נגד ההחלטה הקפיא בג״ץ את הליכי הסגירה, הוציא צו על תנאי ולבסוף ביטל את ההחלטה.
בפסק הדין ישבו השופטים יחיאל כשר, דפנה ברק-ארז ואלכס שטיין. ההרכב קבע כי הממשלה אכן מוסמכת להחליט על סגירת גל״צ, דחה את הטענה שנדרשת חקיקה ראשית ואף הבהיר שסגירת התחנה אינה פסולה מעצם טבעה.
למרות זאת, השופטים קבעו שההחלטה הנוכחית נשענה על שיקול זר. לשיטתם, דברי השרים והדרך שבה הוקמה הוועדה הראו שהתוצאה סומנה מראש בגלל כעס על הקו המערכתי ועל דעות שהושמעו בתחנה. לפי הדיווח על פסק הדין, הממשלה גם לא הצליחה להפריך את המסקנה הזאת לאחר שנדרשה להשיב לצו.
כשהסמכות קיימת, מי קובע אם המניע טהור?
במשפט המינהלי מותר לבית המשפט לבחון שיקולים זרים. אין בכך חידוש. הבעיה מתחילה כאשר ההכרעה עוברת מבדיקת מסמכים, סמכות והליך אל ניסיון לדרג את המניעים הפוליטיים של נבחרי הציבור ולקבוע איזה מהם היה הדומיננטי.
שרים נבחרים כדי לקדם מדיניות והשקפת עולם. לעיתים הם מדברים באופן בוטה, ולעיתים הניסוח שלהם מספק לבית המשפט ראיות נגד ההחלטה שקיבלו. אבל לא כל אמירה פוליטית הופכת החלטת מדיניות לבלתי חוקית, ולא כל ביקורת על גוף ציבורי היא בהכרח ניסיון להשתיק עיתונות.
גלי צה״ל אינה תחנת רדיו פרטית. זו תחנה הפועלת בתוך הצבא, מעסיקה חיילים, משתמשת במשאבים ציבוריים ומשדרת תוכני חדשות ואקטואליה לקהל אזרחי. השאלה מדוע צה״ל צריך להפעיל כלי תקשורת פוליטי ואזרחי היא שאלה לגיטימית לחלוטין. גם השאלה אם התחנה עומדת בחובת הממלכתיות אינה שאלה זרה לתפקידה.
החלטת הממשלה יכולה לנבוע מכמה מניעים במקביל: תפיסה ארגונית, שיקול תקציבי, רצון להוציא אקטואליה מצה״ל, ביקורת על הטיה פוליטית וגם כעס על שדרנים מסוימים. כאשר בית המשפט בוחר מניע אחד ומגדיר אותו כדומיננטי, הוא אינו רק בודק חוקיות. הוא מכריע בעצמו כיצד יש לפרש את רצונה של הממשלה.
הטיעון של בג״ץ חזק, אבל התוצאה עדיין מטרידה
צריך לומר ביושר: יש היגיון עמוק בעמדת השופטים. ממשלה אינה רשאית לסגור כלי תקשורת רק משום שאינה אוהבת את הביקורת המושמעת בו. שימוש בכוח שלטוני כדי "לסגור את המיקרופון" של יריב הוא סכנה אמיתית בכל משטר דמוקרטי.
אלא שגל״צ אינה עיתון עצמאי שהממשלה ביקשה לאסור את הפצתו. סגירת התחנה אינה אוסרת על שדרניה לדבר, לכתוב או לעבור לכלי תקשורת אחר. הוויכוח הוא אם המדינה והצבא חייבים להמשיך להפעיל ולממן את הבמה המסוימת הזאת.
בית המשפט עצמו קבע שאין מחסום עקרוני של חופש הביטוי שמונע את הסגירה. הוא גם אישר שהממשלה היא בעלת הסמכות. לכן נוצרת תוצאה מוזרה: הממשלה רשאית לעשות את המעשה, אבל לא בניסוח, בהליך ובמערכת המניעים שהשופטים ייחסו לה.
בנקודה הזאת עולה החשש מפני ממשלת שופטים. אם כל החלטה מותרת רק לאחר שבית המשפט משתכנע שהכוונות הפוליטיות של השרים טהורות מספיק, האחריות עוברת בהדרגה מהדרג הנבחר אל מי שבוחן אותו. הציבור כבר אינו יודע מי באמת קיבל את ההחלטה ומי נושא בתוצאותיה.
פסק הדין הוא גם מדריך לסגירה הבאה
באופן אירוני, בג״ץ לא סגר את הדלת בפני סגירת גל״צ. הוא השאיר לממשלה מסלול ברור: להתחיל הליך חדש, לבנות תשתית מקצועית, לשמוע את כל הגורמים, לבחון חלופות ולבסס את ההחלטה על שיקולים תקציביים, ארגוניים וצבאיים.
ממשלה שתבקש לקדם שוב את המהלך תצטרך להימנע מהצהרות על שדרנים ועל מחנות פוליטיים. היא תידרש להציג נתונים על עלויות, כוח אדם, תפקיד התחנה בצה״ל, מעמד גלגלצ והאפשרות להעביר את הפעילות למסגרת אזרחית או לסגור אותה לחלוטין.
שר הביטחון ישראל כ״ץ תקף את פסק הדין וטען שבג״ץ הציב את שיקול דעתו מעל שיקול דעתם של שרי הממשלה הנבחרים. הוא גם הבהיר שהמהלך עשוי לחזור אם הממשלה תקבל שוב את אמון הציבור. מבחינה משפטית, הדרך הזאת אכן נשארה פתוחה.
המשמעות המעשית היא שהקרב לא הסתיים. בית המשפט ביטל החלטה אחת, אך סיפק לממשלה מדריך מפורט כיצד לנסות להעביר החלטה חדשה. השאלה היא כמה זמן ציבורי, כסף ומאבק פוליטי יידרשו כדי להגיע שוב לאותה נקודה.
הוויכוח האמיתי אינו על תחנת רדיו
מאחורי גל״צ מסתתר ויכוח גדול הרבה יותר על חלוקת הכוח בישראל. תפקידו של בג״ץ הוא לעצור שימוש בלתי חוקי בכוח, להגן על זכויות ולוודא שהממשלה פועלת בהליך תקין. אבל בית המשפט אינו אמור להפוך לקבינט עליון שמאשר או דוחה כל מדיניות לפי הערכתו את כוונות השרים.
ממשלה נבחרת יכולה לטעות, לפעול מתוך אינטרסים ואפילו לקבל החלטה רעה. הציבור יכול להעניש אותה בבחירות. שופטים אינם עומדים לבחירה ציבורית, ולכן ככל שהם מרחיבים את הביקורת על שיקול הדעת, כך נדרשת מהם זהירות גדולה יותר.
מן הצד השני, גם ממשלה שקיבלה רוב אינה מקבלת רישיון לפעול ללא גבולות. בחירות אינן מכשירות שיקול פסול, ופוליטיקאים אינם יכולים להסתתר מאחורי המילה משילות כאשר הם משתמשים בסמכות כדי להשתיק ביקורת.
זה המתח שפסק הדין לא פתר. הוא רק החריף אותו: אם הממשלה מוסמכת לסגור את גל״צ, האם בג״ץ היה צריך להסתפק בהחזרת הנושא לבחינה מחודשת, או שביטול מלא היה הצעד היחיד שיכול להגן על חופש העיתונות?
את הוויכוח הזה נמשיך לסקר במדור הפוליטיקה של אוהבים+. ומה אתם חושבים: בג״ץ הגן על הדמוקרטיה, או חצה שוב את הגבול והחליף את שיקול דעתם של נבחרי הציבור?
