ימנו זלקה ביקש מנערים להפסיק להפריע ונרצח.
דסטאו צ'קול הותקף מתחת לביתו. בניהו רזי הגיע לדירת נופש ולא יצא ממנה בחיים. הלל דדון היה רק בן שבע. רצף מקרי האלימות האחרונים מעורר את השאלה שכולם שואלים: מה קרה לדור הצעיר? אבל הנתונים מגלים שאולי השאלה החשובה יותר היא מה קרה למדינה שאמורה הייתה להגן עליו.
- ימנו זלקה ביקש מנערים להפסיק להפריע ונרצח.
- לא "עשרה נערים" ולא "דור של רוצחים"
- הנתון שמדליק נורה אדומה: זינוק בעבירות נגד חיי אדם
- הילדים שלא תמיד מגיעים למהדורה
- כשהנשק הופך כל עימות לקטלני
- האם המלחמה והקורונה שינו את סף האלימות?
- מי רואה את הילד לפני המשטרה?
- הקבוצה שבה כולם נמצאים – ואף אחד אינו המבוגר
- הטלפון אינו סכין, אבל הוא יכול להפוך זעם לבמה
- אין גורם אחד – יש שרשרת
- ענישה או שיקום? התשובה היא גם וגם
- מה המדינה כבר יודעת – ועדיין אינה עושה מספיק
- שבעה צעדים שיכולים להציל חיים
- השאלות שעדיין נשארו ללא תשובה
- אז מה קורה לדור של היום?
תחקיר מיוחד | מערכת אוהבים
\n\nכולנו משלמים ביטוח לאומי
אבל האם בדקתם מה באמת מגיע לכם?
ישראלים רבים עשויים להיות זכאים לקצבאות, פטורים ופיצויים ואינם מודעים לכך. לכן נפתחה אפשרות לבדיקה ראשונית עם עורך דין.
השאירו שם וטלפון ועורך דין יחזור אליכם לבדיקה ראשונית.
בשיתוף ומימון אתר זכויות
המידע בכתבה מעודכן ל־24 באוגוסט 2026. בחלק מהמקרים מתנהלים הליכים פליליים שטרם הוכרעו. כתבי האישום מבטאים את טענות התביעה, ולנאשמים עומדת חזקת החפות. במקרים שבהם החקירה עדיין פתוחה, המניע והאחריות טרם נקבעו.
יש רגע אחד בסיפורו של ימנו בנימין זלקה שמסרב לצאת מהראש. לא מרדף, לא סכסוך ארוך ולא מלחמה בין עבריינים. רק בקשה פשוטה.
זלקה, צעיר בן 21 שעבד בפיצרייה בפתח תקווה, ביקש מקבוצת נערים להפסיק להתיז ספריי שלג ולהפריע במקום. זמן קצר לאחר מכן הוא הותקף, נדקר ומת מפצעיו.
לפי כתבי האישום שהוגשו במאי 2026, באירוע השתתפה קבוצה גדולה של קטינים. נער בן 15 הואשם ברצח באדישות, וחמישה־עשר קטינים נוספים הואשמו בעבירות אלימות חמורות. חלקם הואשמו גם בתקיפה בנסיבות מחמירות או בשיבוש הליכי משפט.
ההליך המשפטי עדיין מתנהל, ואין מדובר בהרשעות. אבל גם בשלב הזה, עצם מספרם של הקטינים שהיו מעורבים לכאורה באירוע מעלה שאלה קשה: איך ייתכן שכל כך הרבה נערים נמצאים סביב אירוע אלים – מצטרפים אליו, מעודדים אותו או פשוט אינם עוצרים אותו?
יומיים לאחר התקיפה שבה נפגע זלקה, נרצח בבאר שבע דסטאו צ'קול בן ה־19. לפי כתבי האישום, הוא הותקף ברחבה שמתחת לביתו באמצעות סכינים ומוטות ברזל. ארבעה קטינים בני 15 עד 17 הועמדו לדין בעבירות המתה בדרגות שונות.
שוב מופיעים אותם סימנים מטרידים: קבוצה, הצטיידות, הסלמה וחיים של צעיר שנגדעו בתוך דקות.
בחודש יולי הגיעה פרשת בניהו רזי. רזי, בן 19, הוכה ונדקר למוות בדירת נופש בשכונת נחלאות בירושלים. על פי כתבי האישום שהוגשו נגד שישה נאשמים, ובהם ארבעה קטינים בני 15 עד 17, הקבוצה נערכה למפגש והצטיידה בכלי תקיפה.
גם בתיק הזה ההליך המשפטי רק בתחילתו. עם זאת, פרטי האישום מחזירים את אותה תחושה מצמררת: כאשר כעס, השפלה או סכסוך מקבלים קהל, קבוצה וכלי נשק – הגבול בין איום לבין מוות עלול להיעלם במהירות.
ואז הגיע הלל מרדכי דדון. ילד בן שבע שנדקר בבית בבית שמש ב־17 באוגוסט, במהלך חגיגת יום הולדת שבה נפצע גם בן דודו בן הארבע.
החשוד שנעצר הוא שכן בן 26. נכון למועד פרסום הכתבה החקירה נמשכת, המניע טרם הובהר ולא הוגש כתב אישום.
זהו מקרה שונה לחלוטין: לא קטינים החשודים ברצח ולא קטטה בין צעירים, אלא ילד שהוא קורבן וחשוד בגיר. דווקא השוני ממחיש את הבעיה בשאלה הכללית "מה קורה לדור של היום?". לפעמים הילד הוא החשוד, לפעמים הוא הקורבן, ולעיתים האלימות שמגיעה אליו נולדת בכלל בעולם המבוגרים.
הסיפורים האלה נשמעים כמו רצף אחד. הם אינם. ובכל זאת, הם מצטרפים לתמונה חמורה מספיק כדי להצדיק בדיקה עמוקה: כמה ילדים נרצחים בישראל? כמה קטינים נחשדים בעבירות קשות? האם האלימות באמת מחמירה, או שאנחנו פשוט נחשפים ליותר כותרות וסרטונים? ומי אמור לראות את הילד לפני שהמשטרה פוגשת אותו?
לא "עשרה נערים" ולא "דור של רוצחים"
כותרת כמו "עשרה נערים נרצחו – מה קורה לדור של היום?" נשמעת חזקה, אבל היא מערבבת בין כמה תופעות שונות.
ראשית, לא כל הקורבנות הם נערים. ימנו זלקה היה בן 21, ודסטאו צ'קול ובניהו רזי היו בני 19. הם צעירים מאוד, אבל אינם קטינים.
שנית, לא בכל המקרים החשודים הם נערים. בחלק מהתיקים נאשמים קטינים, בחלקם חשודים בגירים ובאחרים טרם אותר חשוד או הוגש כתב אישום.
שלישית, אין דין ירי הקשור לפשיעה מאורגנת כדין קטטה בבית ספר. תקיפה קבוצתית אינה דומה לרצח בתוך המשפחה, וילד שנרצח בידי חשוד בגיר אינו הוכחה לכך ש"הילדים של היום נעשו אלימים".
גם המספר עשר אינו נתון ארצי מוסכם לשנת 2026. בישראל אין לציבור מאגר אחד, עדכני ושקוף, שמאפשר לבדוק מקרי רצח לפי גיל הקורבן, גיל החשוד, המניע, כלי הנשק, המגזר וסטטוס החקירה.
אפשר לספור עשרה ילדים, נערים וצעירים שנרצחו בחודשים מסוימים. אפשר להגיע למספר אחר אם כוללים צעירים בני 18 עד 21, ולמספר גבוה יותר אם מסתכלים על שנה מלאה ועל כלל החברה הישראלית.
יש, עם זאת, נתוני עוגן רשמיים.
מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, המבוסס על נתוני משטרת ישראל, מנה 23 קטינים שנרצחו בישראל בשנים 2023–2024. שמונה־עשר מהם, כ־78%, היו ערבים.
בדיון מוקדם יותר בכנסת נמסרו מספרים מעט שונים – 14 ילדים שנרצחו בשנת 2023 ו־12 בשנת 2024, כלומר 26 בסך הכול.
הפער אינו פרט טכני שולי. הוא מראה עד כמה ההגדרות, מועדי החיתוך ועדכון הרשומות משפיעים אפילו על המספר הבסיסי ביותר: כמה ילדים נרצחו במדינת ישראל.
בחברה הערבית התמונה קשה עוד יותר. לפי נתוני יוזמות אברהם, 12 קטינים נרצחו בחברה הערבית במהלך 2025 בלבד.
זה ההבדל בין כותרת לתחקיר. הכותרת מחפשת מספר עגול. התחקיר שואל מי נספר, מי נשאר בחוץ ומה המדינה למדה מהנתונים.
הנתון שמדליק נורה אדומה: זינוק בעבירות נגד חיי אדם
אחד הנתונים החמורים ביותר שהוצגו בכנסת בשנת 2026 נוגע לא לקורבנות, אלא לקטינים שנחשדו בעבירות הקשות ביותר.
לפי נתונים שהתקבלו בבקשת חופש מידע והוצגו בכנסת, מספר התיקים שבהם קטינים נחשדו בעבירות נגד חיי אדם עלה מ־44 בשנת 2019 ל־109 בשנת 2024 – זינוק של כ־150% בתוך חמש שנים.
הנתון אינו אומר ש־109 ילדים ביצעו רצח. "תיק" אינו בהכרח חשוד אחד, והקטגוריה "עבירות נגד חיי אדם" רחבה יותר מרצח וכוללת גם ניסיונות המתה ועבירות קשורות.
פתיחת תיק גם אינה הרשעה. חלק מהתיקים עשויים להיסגר מחוסר ראיות או מסיבות אחרות. אך גם לאחר כל ההסתייגויות, הכיוון מדאיג: המשטרה פוגשת יותר קטינים בהקשרים החמורים ביותר של אלימות קטלנית.
בשנת הלימודים 2024/25 נרשמו 6,238 קטינים חשודים, לעומת 5,409 בשנה הקודמת – עלייה של 15%.
מספר התיקים עלה ב־14%, מ־6,821 ל־7,752, ומספר העבירות זינק ב־22%, מ־17,571 ל־21,520. כ־20% מהעבירות היו עבירות גוף, לעומת 18% בשנה הקודמת.
אבל בתוך אותו מסמך מסתתר נתון חשוב נגד בהלת "הדור האבוד": מספר החשודים בשנת הלימודים 2024/25 עדיין נמוך בכ־17% לעומת 7,530 חשודים בשנת 2018/19.
כלומר, אין בסיס לטענה שכל עבריינות הנוער עולה בהתמדה או שהדור כולו נעשה אלים יותר. התמונה מורכבת: מספר החשודים הכולל נמוך לעומת לפני כמה שנים, אך בשנה האחרונה נרשמה קפיצה, ובקטגוריות הקשות ביותר מופיעה החמרה מסוכנת.
נתוני משטרה מושפעים גם מדיווח, אכיפה, סדרי עדיפויות ויכולת גילוי. עלייה בתיקים יכולה לבטא יותר עבריינות, יותר אכיפה או שילוב של השתיים.
אבל כאשר העלייה מופיעה לצד זינוק בתיקים נגד חיי אדם, מקרי אלימות קבוצתית והתרעות של שירותי הרווחה – אי אפשר לפטור אותה כהיסטריה תקשורתית.
ובכל זאת, אסור להפוך 6,238 חשודים לכתב אישום נגד מיליוני ילדים ובני נוער בישראל.
רוב בני הנוער אינם מעורבים באלימות חמורה. רבים מהם מתנדבים, לומדים, עובדים, מטפלים באחים צעירים ומתמודדים עם מלחמה, פינוי, אובדן וחרדה.
התחקיר אינו עוסק ב"דור מקולקל". הוא עוסק במיעוט שנמצא בסיכון, בקורבנות שלא קיבלו הגנה ובמערכות שלא תמיד מצליחות להגיע בזמן.
הילדים שלא תמיד מגיעים למהדורה
אי אפשר לכתוב ביושר על ילדים ונערים שנרצחים בישראל בלי להקדיש את מרכז התמונה לחברה הערבית.
לא כפרק צדדי ולא כשורה שמגיעה אחרי הסיפורים שהסעירו את הרשת, אלא כאחד המוקדים המרכזיים של משבר האלימות במדינה.
ב־2025 נרצחו בחברה הערבית 12 קטינים, לפי יוזמות אברהם. מאחורי המספר נמצאים ילדים שנורו בבית, ברכב, ברחוב או בסביבה ציבורית.
חלקם היו היעד. אחרים נפגעו משום שנקלעו לסכסוך של מבוגרים. יש שנפגעו ככל הנראה בשל טעות בזיהוי או ירי חסר הבחנה.
במקרים רבים כלי הנשק אינו סכין שנשלפה ברגע של כעס, אלא אקדח או רובה בלתי חוקי שמסתובב בקהילה ומקצר את הדרך מאיום להלוויה.
גם שנת 2026 הביאה שורה של שמות צעירים.
נדים נסאר, כבן 15 או 16, נורה למוות לצד אביו בנצרת בינואר. עבד אלרחים אלרבידי, בן 17, נורה בלקייה בהמשך אותו חודש. יזאן מוחמד מסארווה, שחקן כדורגל כבן 16, נורה בכפר קרע באפריל.
אחמד ג'עברי, כבן 16, נורה ביפו ביוני. ויאם פייסל, בן 17, נורה בחיפה ביולי ומת כעבור מספר ימים.
בחלק מהתיקים לא פורסם על כתב אישום. בחלקם אפילו גילו של הקורבן דווח באופן לא אחיד.
כל שם כזה הוא משפחה, כיתה, קבוצת חברים וקהילה שלמה. אבל לא כל שם מקבל שעות אולפן ולא כל ילד הופך לסמל לאומי.
האלימות בחברה הערבית אינה "בעיה של המגזר". היא מבחן של המדינה.
במחצית הראשונה של 2026 נהרגו 144 בני אדם בחברה הערבית ב־124 אירועי אלימות ופשיעה, לעומת 128 בתקופה המקבילה בשנת 2025.
במסמך הכנסת שבחן את השנים 2023–2024 נמצא כי אזרחים ערבים היו 460 מתוך 582 קורבנות הרצח בכלל הגילים – 79% מהקורבנות.
כשמספר גבוה של תיקים נשאר ללא פענוח, ההרתעה נפגעת, האמון במשטרה נשחק, עדים חוששים לדבר והנקמה הופכת למנגנון חלופי לצדק.
הנערים בחברה הערבית אינם רק קורבנות של "סכסוכים" מסתוריים. חלקם גדלים בסביבה שבה ארגוני פשיעה מסוגלים להציע כסף, סטטוס, הגנה וזהות; שבה נשק בלתי חוקי זמין; ושבה אי־פענוח של רצח אחד עלול להזמין את הרצח הבא.
מי שמבקש להבין מה קרה לדור, צריך לשאול קודם מה קרה לשלטון החוק במקום שבו ילדים רואים שוב ושוב שמי שיורה – לא תמיד נתפס.
כשהנשק הופך כל עימות לקטלני
נתוני בתי החולים מראים עד כמה כלי הנשק משנה את תוצאת האלימות.
בין 2015 ל־2025 עלה פי 2.4 מספר נפגעי הירי עד גיל 18 שהגיעו לבתי החולים. ביישובים ערביים העלייה הייתה פי 3.4 – מ־19 ל־64 נפגעים.
בשנת 2025, 61% מנפגעי האלימות הפלילית תושבי היישובים הערביים שאושפזו או מתו בבית החולים נפגעו מירי. ביישובים מעורבים עמד השיעור על 28%, וביישובים יהודיים על 13%.
הנתונים אינם כוללים מי שמתו לפני שהגיעו לבית החולים או מי שלא נזקקו לאשפוז. לכן הם עלולים אפילו להמעיט את היקף הפגיעה.
אלימות תמיד התקיימה. ההבדל בין מכות לבין רצח הוא לעיתים כלי הנשק שנמצא בהישג יד.
האם המלחמה והקורונה שינו את סף האלימות?
אין מחקר שמאפשר לקבוע שמלחמה מסוימת גרמה לרצח מסוים. אין גם דרך רצינית לקשור ישירות בין סגרי הקורונה לבין סכין שנשלפה שנים לאחר מכן.
אבל אפשר לזהות שכבות של מצוקה שהצטברו, בזמן שהשירותים הציבוריים לא התרחבו בהתאם לצורכי הנוער.
בדוח שפרסם מבקר המדינה ביולי 2025 על הטיפול בבני נוער בסיכון, תוארה מערכת שנכנסה לשנות המלחמה כשהיא כבר סובלת ממחסור בכוח אדם, מתוכניות לא רציפות ומפערים גדולים בין הרשויות.
בשנת 2022 היו מוכרים למחלקות לשירותים חברתיים 439,905 ילדים ובני נוער – כ־14% מכלל הילדים והנוער בישראל.
בין 2020 ל־2022 עלה מספר הדיווחים על מעורבות בני נוער בפלילים ב־77%, מ־530 ל־938. מספר הדיווחים על בעיות התנהגות עלה ב־53%.
בסקר שנערך בדצמבר 2024, 29 מתוך 43 מנהלי מחלקות שהשיבו לשאלה אמרו כי הם מזהים עלייה בהיקף בני הנוער בסיכון.
הנתונים אינם אומרים שכל נער במצוקה יהפוך לעבריין. רובם לא.
הם מספרים שמספר גדול יותר של ילדים מגיע אל הקצה, ושבמערכת חסרים לעיתים האנשים שאמורים לזהות את ההידרדרות כאשר היא עדיין נראית כמו היעדרות מבית הספר, התקף זעם, נשירה סמויה, שימוש בחומרים, חוב קטן או סרטון מאיים.
הקשר למסגרת החינוכית בולט במיוחד.
בקרב בני 12–18 בחברה הערבית שאינם נמצאים במסגרת חינוכית נמצאו 25 בעלי תיק פלילי לכל אלף, לעומת ארבעה לאלף בקרב הלומדים בבתי הספר.
בקרב נוער יהודי מחוץ למסגרת החינוך עמד השיעור על 12 לאלף.
זהו מתאם, לא הוכחה שהנשירה עצמה גורמת לעבריינות. מצוקה, אלימות במשפחה או הסתבכות קודמת עשויות גם הן להביא נער לעזוב את הלימודים.
אבל המסר המעשי ברור: הרגע שבו ילד נעלם מהמסגרת הוא הרגע שבו המדינה צריכה להתקרב אליו, לא להתרחק.
מי רואה את הילד לפני המשטרה?
בכל אירוע קיצון אנחנו שואלים איפה היו ההורים. זו שאלה לגיטימית, אבל היא עלולה להפוך לדרך נוחה להסיר אחריות מכל השאר.
ילד גדל במשפחה, אבל הוא פוגש גם מורים, מדריכים, עובדים סוציאליים, מאמני ספורט, אנשי בריאות, שוטרים קהילתיים ורשויות מקומיות.
מניעה אפקטיבית נשענת על רשת של מבוגרים, לא על אדם אחד.
מבקר המדינה מצא מחסור חמור בעובדים סוציאליים בחלק מהרשויות, עד כדי משרות רבות שאינן מאוישות ותגובה שמתרכזת בעיקר במקרי חירום.
המיפוי הארצי הרחב האחרון של ילדים ונוער בסיכון נערך ב־2009, וגם הוא כלל רק כ־70% מהרשויות. עד ביקורת 2025 לא נערך מיפוי לאומי מלא חדש.
קשה לבנות מדיניות מדויקת כשהמדינה אינה יודעת בזמן אמת כמה ילדים זקוקים לעזרה, היכן הם חיים ואילו מענים חסרים.
גם המסגרות הקהילתיות לא גדלו בהתאם לצורך.
מספר מקבלי השירות במסגרות מפת"ן ומית"ר – המעניקות טיפול, השכלה והכנה לתעסוקה לנוער בסיכון – ירד בכ־52% בין 2016 ל־2023. בשנת 2023 קיבלו בהן מענה כ־1,698 נערים בלבד.
כאשר עובדת סוציאלית נדרשת לבחור בין נער שכבר איים בסכין לבין נער שנשר מהלימודים ומסתובב בלילות, המערכת מפסידה את שניהם: באחד מטפלים מאוחר מדי, ובשני לא מטפלים עד שיהיה מאוחר.
הקבוצה שבה כולם נמצאים – ואף אחד אינו המבוגר
נייר עמדה של עמותת עלם, שהוגש לכנסת במאי 2026, תיאר "ואקום מבוגר" במרחבים שבהם בני נוער מבלים – ברחוב, במרכזי קניות וברשת.
הארגון דיווח על אלימות קבוצתית, הצטיידות מוקדמת בסכינים ובגז פלפל, וצילום האירוע כחלק מהמוטיבציה.
זהו תיאור מקצועי של ארגון שטח ולא מחקר סיבתי לאומי. עם זאת, הוא מתיישב עם כמה מהתיקים הבולטים.
הקבוצה אינה תמיד רק הרקע לאירוע. לעיתים היא הקהל, כוח העידוד והמנגנון שמונע מהיחיד לסגת.
ילד אחד אולי מהסס. קבוצה יכולה להפוך היסוס למבחן נאמנות. סרטון יכול להפוך נסיגה לבושה שתישאר ברשת.
ככל שמספר המשתתפים גדל, כך האחריות האישית נמסה. כל אחד אומר לעצמו שמישהו אחר יעצור, שמישהו אחר הזמין את המפגש, שמישהו אחר הביא את הסכין ושמישהו אחר נתן את המכה הקטלנית.
בסוף כולם היו שם – ואף אחד לא היה המבוגר.
הטלפון אינו סכין, אבל הוא יכול להפוך זעם לבמה
קל להאשים את טיקטוק, אינסטגרם או קבוצות הוואטסאפ. קשה יותר להוכיח קשר ישיר בין אפליקציה לבין רצח.
הרשתות אינן מייצרות מאפס אלימות, נשק, עוני, טראומה או סכסוכים. הן גם מאפשרות לילדים לבקש עזרה, לתעד פגיעה ולהגיע למוקד 105.
ובכל זאת, הן משנות את האופן שבו עימות מתפתח.
הקהל תמיד נמצא בכיס. השפלה יכולה להגיע למאות אנשים בתוך דקות. איום שנאמר פנים אל פנים עשוי להיעלם; צילום מסך נשאר.
עימות שהיה אפשר לפתור בשיחה הופך ל"אירוע" שצריך לנצח בו מול החברים. לעיתים עצם האפשרות לצלם יוצרת תמריץ להקצין.
מוקד 105 טיפל ב־16,292 אירועים של פגיעה בקטינים ברשת בשנת 2025 – עלייה של 71% לעומת שנת 2024.
בסקר ממשלתי מתקופת המלחמה דיווחו 63% מבני הנוער על חשיפה לתכנים קשים ופוגעניים. בקרב מי שתיארו חשיפה רבה ומעוררת מצוקה נמצאו שיעורים גבוהים יותר של מצוקה נפשית, שתיית אלכוהול ובריונות מקוונת.
גם כאן מדובר במתאם, לא בהוכחת סיבה. אי אפשר להסיק שהרשת גורמת לרצח.
כן אפשר להסיק שהמרחב הדיגיטלי הוא זירה מרכזית בחיי הילדים, ולכן מדיניות שמתמקדת רק בשער בית הספר מפספסת חלק מהרחוב שבו העימות מתחיל.
אין גורם אחד – יש שרשרת
החיפוש אחר סיבה אחת נוח לכולם.
אם הבעיה היא הטלפון – ההורים צריכים להחרים אותו. אם הבעיה היא ענישה – המשטרה והשופטים צריכים להחמיר. אם הבעיה היא רווחה – צריך להוסיף עובדים סוציאליים.
אבל אלימות קטלנית נוצרת בדרך כלל משרשרת: מצוקה או סכסוך, היעדר מבוגר אמין, קבוצה שמגבירה את הלחץ, זמינות של כלי תקיפה, מרחב ללא פיקוח ותחושה שהמחיר לא יהיה מיידי.
במקרה אחד החוליה המרכזית היא נשק בלתי חוקי. במקרה אחר זו קטטה שהפכה לפעולה קבוצתית מתוכננת. במקרה שלישי מדובר בחשוד בגיר ובמצב אישי שעדיין נחקר.
מי שמציע פתרון אחד לכל המקרים אינו פותר דבר. מניעה אמיתית חייבת לזהות את השרשרת הספציפית ולחתוך אותה בכמה נקודות.
גם השפה חשובה.
כשכל ירי בחברה הערבית מתואר כ"סכסוך בין משפחות", הקורבן נעלם והאחריות של המדינה מצטמצמת.
כשכל תקיפה של נערים מתוארת כ"קטטה", התכנון, ההצטיידות ויחסי הכוחות נעלמים.
וכשכל חשוד בן 15 מכונה מיד "רוצח", לפני משפט, אנחנו מחליפים צדק בזעם ומוותרים מראש על האפשרות להבין כיצד ילד הגיע לשם.
ענישה או שיקום? התשובה היא גם וגם
אחרי רצח, הדרישה להחמיר את הענישה כמעט אוטומטית. היא מבטאת כאב אמיתי וצורך בסיסי בצדק.
קטינים שביצעו עבירות חמורות אינם פטורים מאחריות, וחוק הנוער אינו אמור להפוך עבירה קטלנית לעניין טיפולי בלבד.
עם זאת, מערכת המשפט לנוער נבנתה מתוך ההכרה שילד בן 14 או 16 עדיין נמצא בתהליך התפתחות, מושפע מאוד מהקבוצה ומהמבוגרים שסביבו, ושיקום מוצלח יכול למנוע את הקורבן הבא.
גיל האחריות הפלילית בישראל הוא 12, והליכים נגד קטינים מתקיימים במסלול המותאם לנוער.
הוויכוח הציבורי אינו צריך להיות בין "לסלוח" לבין "לכלוא". הוא צריך לעסוק במה שעושים מהרגע שמופיע הסימן הראשון, בזמן החקירה והמשפט ואחרי השחרור.
ענישה ללא שיקום עלולה להחזיר לחברה צעיר אלים ומנוסה יותר. שיקום ללא גבולות וללא אחריות פוגע בקורבנות ומחליש את ההרתעה.
המדיניות צריכה להיות מדורגת, מקצועית ומבוססת מסוכנות – לא מבוססת כותרות.
אבל המשפט מגיע רק אחרי שהחיים כבר נגדעו.
המבחן האמיתי של המדינה אינו רק כמה שנות מאסר נגזרו, אלא כמה סכינים לא נשלפו מפני שמדריך הגיע בזמן, כמה כלי נשק הוחרמו לפני הירי, כמה משפחות קיבלו טיפול וכמה בתי ספר ידעו לזהות איום לפני שהילד יצא לרחוב.
מה המדינה כבר יודעת – ועדיין אינה עושה מספיק
ביוני 2026 דנה ועדת הכנסת באלימות הקשה בקרב קטינים בעקבות רציחתם של ימנו זלקה ודסטאו צ'קול.
נציגי המשטרה הזהירו כי ירידה כללית במספר תיקי הנוער אינה בהכרח סימן לירידה בפשיעה, והיא עשויה לשקף גם קושי בגילוי ובדיווח.
הוועדה קראה לגיבוש תוכנית חומש בין־משרדית, להצגת נתונים מפורטים על עבירות נגד חיי אדם, כתבי אישום, הרשעות, נשק ועבריינות חוזרת, וליצירת מנגנון שיבחן את התוצאות לאורך זמן.
גם המדינה מודה שהמידע מפוזר ושנדרשת תוכנית רב־שנתית.
הבעיה היא שמילים כמו "צוות", "תוכנית חומש" ו"בין־משרדי" יכולות להפוך לבית קברות של אחריות.
החלטת ממשלה 549 כבר יצרה תוכנית חומש לשנים 2022–2026 למאבק בפשיעה בחברה הערבית. היא כללה אכיפה ומאבק בנשק ובארגוני הפשיעה, לצד מניעה, טיפול ושיקום.
מעקב אזרחי שנערך באמצע תקופת התוכנית מצא התקדמות בחלק מהמרכיבים, אך פערים משמעותיים ברבים אחרים: תיאום לקוי, דיווח חסר, קשיים בגיוס כוח אדם ושיתוף פעולה לא מספק עם הרשויות המקומיות.
משרד החינוך מטפל בילד בשעות הלימודים. הרווחה מטפלת בילד המוכר. המשטרה מטפלת בעבירה. מערכת הבריאות מטפלת בטראומה. הרשות המקומית מפעילה את מועדון הנוער. מוקד 105 מטפל ברשת.
הילד עצמו עובר ביניהם – ולעיתים נופל בין הסעיפים.
שבעה צעדים שיכולים להציל חיים
אלימות נוער אינה גזירת גורל. ארגון הבריאות העולמי, המרכז האמריקני לבקרת מחלות וגופי מחקר מצביעים על שילוב של צעדים שמפחיתים את הסיכון כאשר מיישמים אותם לאורך זמן – ולא רק אחרי רצח.
1. מאגר נתונים מאוחד ושקוף
ישראל זקוקה למאגר ציבורי המחבר בין נתוני המשטרה, הרווחה, החינוך, הבריאות ובתי המשפט, תוך הגנה על הפרטיות.
המאגר צריך להציג את גיל הקורבן והחשוד, סוג האירוע, כלי הנשק, המקום, סטטוס הפענוח ומשך הטיפול.
בלי תמונה אחת, המדינה מנהלת ויכוח על מספרים במקום לנהל מדיניות.
2. אכיפה ממוקדת בנשק ובמבצעי אלימות חוזרים
ביישובים שבהם נשק בלתי חוקי וארגוני פשיעה הם מנוע מרכזי של הקטל, מניעה חברתית אינה תחליף למשטרה אפקטיבית.
נדרשות חקירות כלכליות, תפיסות נשק, הגנה על עדים, נוכחות קבועה ושיפור דרמטי של שיעור פענוח מקרי הרצח.
3. תוכניות לכלל התלמידים
תוכניות המלמדות ויסות רגשי, פתרון קונפליקטים, שליטה בכעסים ומיומנויות חברתיות יכולות להפחית התנהגות אלימה.
היתרון בגישה אוניברסלית הוא שהיא אינה מסמנת ילד אחד כעבריין לעתיד, אלא משנה את הנורמה של הכיתה כולה: כיצד מגיבים להשפלה, איך עוצרים קבוצה ואיך פונים לעזרה.
4. מבוגר קבוע לכל נער בסיכון
מנטור, מדריכה, מאמן או עובדת סוציאלית קבועים יכולים להיות ההבדל בין איום שנשאר בקבוצת הוואטסאפ לבין מפגש שמסתיים בדקירה.
המפתח הוא רציפות. פרויקט של שלושה חודשים שמסתיים כאשר נגמר התקציב אינו מערכת יחסים.
5. טיפול בלי להמתין לתיק פלילי
ילד שנחשף לרצח, פינוי, אלימות בבית, אובדן או שימוש בחומרים זקוק לטיפול לפני שהמצוקה הופכת למסוכנות.
השירות צריך להיות נגיש בקהילה ובבית הספר, בשפה המתאימה ובלי המתנה של חודשים.
6. נוכחות בשעות שבהן האלימות מתרחשת
אלימות אינה מתרחשת רק בין שמונה בבוקר לשתיים בצהריים.
נדרשים צוותי רחוב, מדריכים ומסגרות הפתוחות בערב, בסופי שבוע ובחופשות, לצד מיפוי מוקדי סיכון ויכולת תגובה מהירה לאיום דיגיטלי שעובר למרחב הפיזי.
7. תגובה קהילתית אחרי כל רצח
רצח אחד מגדיל את הסיכון לרצח הבא באמצעות נקמה, נשק שנשאר בשטח, טראומה והפיכת האלימות לנורמה.
אחרי כל אירוע נדרש צוות המלווה את המשפחה, הכיתה והקהילה, מזהה איומי נקמה ומציע טיפול.
הלוויה אינה סוף האירוע. עבור חבריו של הקורבן היא עלולה להיות רק ההתחלה.
השאלות שעדיין נשארו ללא תשובה
אחרי חודשים של דיונים, מסמכים והבטחות, עדיין אין לציבור תשובה ברורה לכמה שאלות בסיסיות.
מי אחראי בפועל על תוכנית החומש למניעת אלימות קטינים, ומה התקציב שהוקצה לה?
מתי יתפרסם מאגר נתונים אחיד, ומה תהיה ההגדרה הלאומית ל"אלימות נוער"?
כמה מהתיקים שבהם קטינים נחשדו בעבירות נגד חיי אדם הסתיימו בכתב אישום, וכמה בהרשעה?
כמה מהקטינים היו מוכרים קודם לרווחה, למערכת החינוך או למשטרה – והאם מישהו חיבר את המידע בזמן?
כמה עובדי נוער חסרים בכל רשות, וכמה זמן ממתין ילד לטיפול?
מהו שיעור הפענוח בתיקים שבהם קטינים נרצחו, ובפרט בחברה הערבית?
ואילו תוכניות מניעה עברו הערכה מקצועית אמיתית, לעומת תוכניות שממשיכות להתקיים מפני שהן מצטלמות היטב?
יש גם שאלה פחות נוחה: מדוע שמות מסוימים הופכים לסמל לאומי, בעוד ילדים אחרים נרצחים ונעלמים מהכותרות בתוך יום?
השוויון אינו מתחיל רק בתקציב ובאכיפה. הוא מתחיל בזכות של כל משפחה שהמדינה תראה את הילד שלה.
אז מה קורה לדור של היום?
הדור של היום חי בתוך המציאות שהמבוגרים בנו עבורו: נשק בלתי חוקי שאינו נאסף, פשיעה שאינה מפוענחת, שירותי רווחה חסרים, בתי ספר שמתקשים לטפל בפגיעה דיגיטלית, מלחמה ארוכה, טראומה, קיטוב ושיח ציבורי שבו השפלה הפכה לבידור וזעם למטבע.
יש בתוכו ילדים אלימים, כפי שהיו בכל דור. יש בו גם ילדים פצועים, מפוחדים, ילדים שמצילים חברים, ילדים שעוצרים קטטה, ילדים שפונים לעזרה וילדים שמחכים שמישהו יבחין בהם.
כמה מהתיקים של 2026 מצביעים על הקצנה מסוכנת, במיוחד בדינמיקה הקבוצתית, בהצטיידות ובמעבר המהיר מעימות לפגיעה קטלנית.
הנתונים על תיקים נגד חיי אדם, זמינות הנשק והעומס על מערכות הרווחה מחייבים מצב חירום אזרחי. אבל מי שמסכם את הכול במילים "הנוער של היום" מפספס את האמת ומעניק פטור למבוגרים.
ימנו זלקה לא מת מפני שדור שלם איבד ערכים. לפי כתב האישום, הוא מת אחרי שקבוצת קטינים פגשה רגע שבו היה צריך לעצור – ואיש לא עצר.
דסטאו צ'קול ובניהו רזי לא יחזרו מפני שנכריז על החמרת ענישה אחרי המוות. והלל מרדכי דדון בן השבע לא היה אמור להיות חלק משום סטטיסטיקה.
המשימה אינה לבחור בין חמלה לביטחון, בין שיקום לאחריות או בין טיפול לאכיפה.
המשימה היא לבנות מערכת שיודעת לזהות את הילד לפני שהוא הופך לחשוד, להגן עליו לפני שהוא הופך לקורבן, ולפעול נגד המבוגרים והארגונים שמכניסים נשק, כסף ופחד לעולמם של צעירים.
השאלה "מה קורה לדור של היום?" צריכה להתחלף בשאלה קשה יותר:
מה אנחנו מוכנים לעשות היום כדי שלא נכתוב בעוד שנה את אותה כתבה – רק עם עוד שמות?
