ההכפשות נגד הצוותים הערבים ברמב"ם הובילו את פרופ' פואד עאזם לפרסם טור נוקב. כיצד הפך בית החולים לזירת קרב על הזהות שלנו?
האווירה הציבורית המתוחה בישראל זולגת כעת אל המקום הרגיש מכולם – בתי החולים. הכפשות שהוטחו לאחרונה באנשי צוות רפואי ערבים בבית החולים רמב"ם, במיוחד סביב הטיפול הניתן לחיילי צה"ל, מעוררות הדים נרחבים במערכת הבריאות. מי שהחליט לשבור שתיקה ולהציב מראה נוקבת מול החברה הישראלית הוא פרופ' פואד עאזם, רופא פוריות בכיר בבית החולים איכילוב.
\n\nכולנו משלמים ביטוח לאומי
אבל האם בדקתם מה באמת מגיע לכם?
ישראלים רבים עשויים להיות זכאים לקצבאות, פטורים ופיצויים ואינם מודעים לכך. לכן נפתחה אפשרות לבדיקה ראשונית עם עורך דין.
השאירו שם וטלפון ועורך דין יחזור אליכם לבדיקה ראשונית.
בשיתוף ומימון אתר זכויות
בדברים שפרסם, בחר פרופ' עאזם להדגיש את הסכנה הטמונה בהפיכת הזהות הערבית של הצוותים הרפואיים לכתב אישום. הסערה הזו אינה רק סוגיה נקודתית מקומית, אלא עדות לניסיון פסול לערבב בין טענות רפואיות לבין מוצאם של המטפלים.
האירוניה ההיסטורית של הרמב"ם
קשה לפספס את העובדה שהסערה הנוכחית מתרחשת דווקא במוסד הרפואי הנושא את שמו של הרמב"ם. פרופ' עאזם מצביע על האירוניה ההיסטורית: רבי משה בן מימון, מגדולי הרופאים וההוגים שקמו לעם היהודי, פעל בתוך המרחב הערבי-מוסלמי, כתב בערבית-יהודית, ושימש כרופאו של השליט סלאח א-דין במצרים.
יותר מ-800 שנה לאחר מכן, מתריע עאזם, יש מי שמנסים לקשור בין מוצאו של איש הצוות הרפואי לבין מידת מקצועיותו או נאמנותו. מבחינתו, מול מיטת החולה עומדת אמת אחת פשוטה: הידיעות, המעשים והמחויבות של הרופא למטופל הם אלה שקובעים, ולא שום גורם זהותי או מוצא.
בין ביקורת רפואית לגזענות זולה
נקודת המוצא של בכירי המערכת אינה חסינות מביקורת מקצועית. עאזם מבהיר מפורשות כי טענות על טיפול רפואי בלתי מקצועי שניתן לחייל מחייבות בדיקה רצינית, בשקיפות ובכלים המקצועיים המקובלים. אף איש צוות רפואי אינו עומד מעל הבחינה הזו.
הקו האדום נחצה, לתפיסתו, כאשר המבטא או השם הערבי הופכים להסבר לכשל רפואי שטרם הוכח. ניסיון זה מוגדר על ידו כ"גזענות זולה שמתחפשת לדאגה לחיילים" וכמעשה שפל הפורט על המיתרים הרגישים ביותר של הציבור הישראלי – חייהם של החיילים. הכפשת ציבור שלם ללא תשתית עובדתית מחדירה חשד למקום שאמור להתבסס לחלוטין על אמון.
"זו כבר אינה ביקורת על רפואה אלא הכפשה של ציבור שלם".
פרופ' פואד עאזם
הזיכרון הצורב מתחילת הדרך
כדי להמחיש את שורשי התופעה, חזר עאזם עשרות שנים לאחור, אל ימיו כרופא צעיר. מטופלת שהגיעה אליו התעקשה שינתח אותה, וכשהסביר לה כי הוא משובץ לניתוח אחר, איימה מיד לעזוב את בית החולים אם "הרופא הערבי" ייגע בה. אותה מטופלת כלל לא הבינה שהרופא הערבי המדובר עומד ממש מולה.
הסיפור הזה מציף את הפער העמוק שבין דעה קדומה אישית מן העבר לבין הפיכתה היום לקרדום פוליטי. היום, מזהיר הפרופסור, יש גורמים שלוקחים את הפחד הזה, מלבים אותו, והופכים את המוצא הערבי לראיה לחוסר מקצועיות, בנימה מתנשאת שחוצה קווים אסורים.
כור ההיתוך האחרון של החברה
מערכת הבריאות נותרה אולי המעוז האחרון בישראל שבו דו-קיום אינו סיסמה אלא החיים עצמם. בחדרי ההחייאה, בטיפול הנמרץ ובחדרי הלידה עומדים רופאים ואחיות מזהויות שונות כתף אל כתף. הם מטפלים יחד באזרחים ובחיילים, ביהודים ובערבים, מבלי לשאול להשקפתם הפוליטית.
אנשי הצוות הערבים, כפי שמזכיר מי שכיהן כיו"ר האגודה הישראלית לחקר הפוריות וכמנהל המכון באיכילוב, אינם אורחים במערכת ואינם נמצאים בה רק בחסד. הם שותפים מלאים שבנו אותה לצד עמיתיהם היהודים ונושאים באחריות המשותפת. השיח הפוליטי הנוכחי שמבקש להפוך את זהותם לכתב אישום, מאיים לפרק את הרקמה העדינה הזו ולהחזיר את החברה הישראלית שנות דור לאחור.
